האמת שזהו אחד הפוסטים הכי קרובים לליבי שבעולם

זהו בצורה הכי פשוטה ה”אני מאמינה” שלי 🙂

הפוסט הזה נכתב במקור לפני יותר משנתיים, בתקופה שעדיין לא פתחתי את המחלקה העיסקית של הסטודיו , ועדיין צילמתי משפחות הריוניות וילדים להנאתי (יחד עם צוות הצלמות של הסטודיו )

הכל התחיל משינוי גישה שהבנתי שקורה לי כצלמת. אם בעבר הייתי מנסה לגרום למצלומים להתמסר אלי, להיפתח למצלמה ולהגיע למקום בו נוח ונעים להם לשהות, הבנתי שאני עושה בדיוק את הדבר ההפוך. פתאום שמתי לב שאני זאת המתמסרת למצולמים שלי. זאת תחושה מאוד חזקה שמתרחשת על הסט עצמו / או בים, והיא לחלוטין עוברת בתמונות

מבחינתי, היפוך הגישה הזאת גרם לי לשנות כיוון ולהיות במקום חדש כצלמת לעצמי ולסטודיו. במקום הזה כל הצילומים יוצאים לחלוטין מהשטאנץ שהרי ההתייחסות היא אישית ואחרת כלפי כל מי שעומד לפני המצלמה שלי וכך כל סשן צילומים הופך לחד פעמי, לפתית שלג.

 

כיום מטרתי העיקרית היא לצלם מבלי לביים. מה זה אומר ? כמובן שחשוב לי  לארגן מראש את כל מה שהופך תמונה למוצלחת – תאורה נכונה, רקע יפה, ציוד צילום משובח – ואז לתת לקסם להתחולל לבד. וכשהוא קורה – להיות שם כדי לתעד אותו.

והתיעוד מבחינתי, משמעו לעצור את הזמן.

לעצור את הזמן ברמה הויזואלית, כדי לכמת את סערת הרגשות המתחוללת בזמן ההורות. קשה לתאר הורות, קשה לתמלל את הרגש הגדול הזה שהורה חש, את האהבה העצומה שיש לו לילדיו. ועצירת הזמן הזו, לכידת הרגעים לתמונה, כזו שניתן להדפיס ולהחזיק ביד – היא הדבר מבחינתי!

האמא שמתמסרת לילד שלה (או האבא כמובן) , באמת ובתמים, התמסרות אשר נובעת מתוך הרגע המיוחד הזה ששניהם חווים – לא עבור התמונה, אלא עבורם. ובדיוק ברגע הזה אני נמצאת שם, עוצרת את הנשימה, משתדלת להיות פשוט זבוב על הקיר כדי לבלוט כמה שפחות – וקולטת את הרגעים האלה, רגעים חד פעמיים שלא יחזרו לעולם ושגם על גבי הזיכרון לבסוף ידהו – ובקליק אחד, לוכדת אותו.

זו הדרך היחידה שלנו כאמהות לראות את עצמנו מהצד. כשאנחנו נמצאות בתוך התפקיד החשוב הזה, אנחנו לא יכולות לראות את עצמנו מהצד. אנחנו עסוקות מדי , ביקורתיות מדי, לא מודעות מדי, ואנחנו לא יכולות לראות עד כמה אנחנו אימהות ממש טובות. לתמונה אחת כזו, שפתאום חושפת בפנינו את האימהות שלנו כפי שהיא משתקפת מהצד, למישהו שלא מעורב אלא רק משקף כמו רנטגן את מה שקור השם באמת – יש ערך כל כך גבוה. תחשבו על עצמכן, מתי בפעם האחרונה ראיתן כמה שאתן אימהות נהדרות?

וכך למעשה נוצרת ״ההיסטוריה המשפחתית הבלתי כתובה״. של כל משפחה ומשפחה והיא כל כך חשובה! ישנם מחקרים פסיכולוגים רבים, המוצאים קשר מוכח בין תחושת הביטחון שילד מרגיש בתוך התא המשפחתי שלו (תחושת ביטחון אשר משפיעה בהמשך על אספקטים כל כך רבים בחיים) לבין הימצאות תמונות פיזיות שלו ברחבי הבית ובתוך אלבום מודפס, כזה שאפשר לדפדף בו.

וזו לא קלישאה, אני מיישמת את זה בחיים הפרטיים שלי עם הילדים שלי ביומיום- התמונות שלנו חייבות לצאת מתוך נבכי זכרונות הניידים שלנו, אלבומי הפייסבוק וחשבונות האינסטגרם ולהימצא בפרונט. אם זה על קירות הבית, כשומר מסך, על שולחן העבודה. תמונות משפחתיות מרגעים חשובים וגם יום יומיים, רגעים שוליים לכאורה, אך יקרי ערך. אני יודעת כמה אני שאני בתור ילדה אהבתי לדפדף באלבומי התמונות המשפחתיים שלנו, ואני רואה כיום את שחר ונגה מתענגים על הרגעים והתמונות המשפחתיות שלנו.

השארת תגובה