“שחר, מה קרה? למה אתה בוכה?”
“אני מתגעגע לימים שהייתי קטן”.
מסתכלת עליו, בן חמש וחצי, עם דמעות בעיניים.
שמונה ועשרים בערב, עוד דקה קוראים סיפור לפני השינה
והולכים לישון.
על מה הוא מדבר? אני חושבת ב-200 קמ”ש.
הוא בן חמש וחצי, למה הוא מתגעגע ולמה עכשיו?
מחבקת אותו, מרגיעה, מנסה להבין מה קרה
מהרגע שהצעתי לו שילך לחדר לבחור סיפור לפני השינה.
הוא לוקח אותי ביד, מוביל אותי לחדר שלו ושל נגה
ומראה לי על המיטה את אלבום התמונות
מסשן צילומי המשפחה שלנו לפני שנתיים בסטודיו.
מבינה מיד הכל.
האלבום נמצא אצלם על מדף הספרים.
אחת לכמה זמן הוא ונגה מורידים אותו,
מסתכלים על התמונות ונזכרים ברגעים הקסומים בסטודיו.
כשהכנתי את האלבום חשבתי שזה בשבילנו, המבוגרים,
אפילו הכנו עוד אלבום לסבאסבתא כדי שישוויצו 🙂
לא ציפיתי שנגה ושחר יסתכלו על האלבום שוב ושוב,
זה הפתיע גם אותי. אבל זה מה שקרה.
בחזרה לחדר השינה, שמונה עשרים ושלוש בערב.
אנחנו יושבים על המיטה, מסתכלים שוב בתמונות.
נגה מצטרפת אלינו ואנחנו הופכים את הדפים לאט,
נשאבים אחורה כמו במכונת זמן אל אותם הרגעים לפני שנתיים
כשפינינו שעה וחצי עבור עצמנו.
“הנה אני על סוס העץ!”
“נגה, זוכרת את קיר הכוכבים?”
“איכס אמא, למה את ואבא מתנשקים ליד החלון?”
חכי שתגדלי חמודה…
הדמעות כבר התייבשו, במקומם יש חיוכים, עיניים נוצצות.
עשר דקות אחר כך הם ישנים, הבית שקט ורגוע.