הסיפורים שמאחורי הקלעים - צילומי הריון


הסיפור של נועם:

הי, אני נועם בן עמי רווח ממושב קדימה, הריון ראשון

אני גרה עם עומרי.

צילומי הריון תמיד היה נראה לי דבר נורא.. גם מביך אבל גם כזה צ’יזי כזה..

לי תמיד היו אישויים עם הגוף, גם בעבר הייתי יותר מלאה,

אז כל העניין של משקל הוא משהו שמאוד מאוד הטריד אותי,

ובנוסף הריון זה לא משהו שתמיד רציתי.

זה הרגיש כבד, ובאמת הרבה מחשבות על מה יהיה אחרי.

זאת אומרת ההריון יסתיים – אני אחזור לעצמי? לא אחזור לעצמי?

אני חושב שהצילומים ממש יצרו איזה..

לראות את עצמה כל כך יפה ומושכת ולהרגיש טוב בגוף

וכל כך מחמיאה לה בתמונות שיצאו.

אני חושב שזה יצר איזה היפוך

איזה תיקון מקסים, על כל ההסתכלות שלה על עצמה.

מה שגרם לי לבחור בסטודיו עדיגיטל לעשות את הצילומים שם זה הכרות עם התמונות של נשים אחרות שהצטלמו שם בהריון,

והתמונות מדהימות! מאוד אהבתי את האווירה, את התחושה שיש מהתמונות האלה,

את הסטודיו, הסטודיו פשוט קסום,

מהרגע הראשון הרגשנו בבית.

בלעבור על הבגדים, בלתכנן את זה, לראות מה נוח לנו, מה מתאים לנו,

מה מרגיש טוב, ואיזה מוסיקה אנחנו רוצים שתהיה ברקע כשאנחנו מצטלמים.

זה רמה אחרת כשזה בסטודיו, עין מקצועית שמכוונת בצורה מאוד נוחה

ומאוד זורמת, מאוד קלילה.

אבל שמוציאה תוצאות מדהימות.

אז במבט לאחור זה נתן לי פרספקטיבה אחרת על ההריון, שבאמת הוא היה גם יפה

וגם סך הכל היה כיף להיות בהריון.

לראות את החיוכים ואת ה.. באמת איזה משהו שקורן שיוצא החוצה

זה נתן ממש הרגשה אחרת לגבי ההריון, הרגשה מאוד מאוד טובה.


הסיפור של טל:

אני טל קמינסקי מפתח תקווה, אני בת 29 וחצי

אני אמא של גאיה, בת חצי שנה עוד מעט.

ההריון היה מקסים, הכל זרם בקלות, הלידה הייתה מדהימה בסופו של ההריון גם.

כשנכנסתי להריון אפילו די חששתי מהעניין של הבטן.

יש כאלה שמחכות לזה ורוצות שתהיה בטן ענקית ושכולם ידעו שהיא בהריון.

רציתי שתהיה לי מזכרת מהתקופה היפה הזאת,

אבל לא ידעתי אם אני רוצה שיזכרו את המראה של אותה תקופה.

קיבלתי המלצות על סטודיו עדיגיטל מגיסתי שעשתה אצלכם את צילומי הריון שלה  ואחר כך

 צילומי משפחה עם הילדים שוב ושוב ושוב.

מעבר להמלצות, היה לי חשוב באמת לראות שזה הסגנון שאני רוצה.

זה לא סטודיו לצילום סטנדרטי, זה באמת איזשהו גג מהמם ביופיו באמצע תל אביב,

והתחושה היא שאת מצטלמת אצל חברה שלך על הגג באיזה צהריים כייפים.

המראה והסגנון של הצילום זה עוד משהו שגרם לי להבין שזה בשבילי.

הגעתי ליום הזה רוצה לא רוצה, כלומר רציתי כבר לצלם אבל הגעתי אליו כבר בקטע של

“בואו נסיים עם זה”, אני בן אדם שלא אוהב להצטלם.

אני ביישנית נורא.

ובאמת זה מדהים איך הגעתי מלאה בקוצים אפשר להגיד וסיימתי את היום הזה בחלום.

פתאום כאילו היה לי חבל לגמור את ההריון הזה, כי הבנתי שאני נראית די טוב

ולא כזה רע כמו שחשבתי.

זה לגמרי גרם לי לקבל את הנושא הזה יותר.

כמו שחשבתי שרק אני אסתכל על האלבום הזה, אני משוויצה בו לא נעים הוא מוצג לראווה

 בבית, ואני באמת משוויצה בו לכל מי שרק מסכים לראות.

אני באמת רוצה להגיד לכל המתלבטות והחוששות, במבט לאחור הייתי חוזרת על זה שוב

ושוב. לגמרי שמחה שבחרתי בסטודיו עדיגיטל.

אני אגיע שוב.


הסיפור של טלי:

אני טלי, בת 36 מבקעת הירדן, נשואה ליוגב.
ואמא ל-3 בנות.

מילה תהיה בת ארבע בסוף החודש, אלי בת שנתיים וחודשיים

וניני בינתיים, אין לה שם. בת כמעט שבועיים.

עם מילה לקח ארבע שנים עד שנכנסתי להריון, זאת הייתה תקופה מאוד קשה.

נפשית ופיזית. היינו בטיפולים ובסוף זה בא טבעי.

בהריון הראשון לא רציתי לבוא להצטלם. לא הרגשתי טוב עם עצמי.

לא חשבתי שאני נראית יפה בהריון.

טל חברה שלי עשתה לי צילומים פה בסטודיו, וזה היה הכי לא קיצ’י,

הכי לא תמונות כאלה שרוצאים שביימו אותן, שאני לא מתחברת לזה.

לא תהיה לי את ההזדמנות הזאת עוד פעם לבוא ולהצטלם,

כי מי יודע עם כל הבעיות של הכניסה להריון, אין לדעת.. אז פשוט באתי לכאן.

והתאהבתי. יש פה קסם לידיים שמצלמות

זה מה שגרם לי לראות את עצמי באור אחר, כי לא חשבתי שאני נראית טוב..

לא חשבתי שאני אצטלם טוב.

כל פעם שבאתי לפה זה הזכיר לי שאני נראית הרבה יותר טוב ממה שאני חושבת שאני נראית.

צילומי הריון  האלה פה בסטודיו עדיגיטל נותנים בטחון,  גורמים לך לראות את עצמך באור אחר, דרך המצלמה.

להסתכל אחר כך על תמונות משפחה, זה זכרונות.

הבנות מתות על האלבומים האלה, זה משהו קסום ואחר.

זה נשמר הרגעים האלה, הם לא הולכים לאיבוד.

“זה ישר תפס אותי, זה היה קליק מידי מבחינתי. אמרתי זה מה שאני רוצה!…

זה כל הזמן ישב לי בראש ואמרתי לעצמי “אני חייבת לעשות את זה!”

זה הלוקישן, זה הסגנון, זה מה שאני רוצה

לא ידעתי איפה, לא ידעתי כמה..

פתאום בשבוע 38 שזה הדקה ה-99

פתאום ראיתי את התמונות וידעתי שזה המקום!

לשמה אני הולכת מיד כשאתה פותח את הדלת, אתה נכנס – אתה מרגיש בבית.

המקום עצמו מאוד מיוחד ושונה לגמרי מדברים אחרים שאני מכירה

גם מחברות וגם מאתרי אינטרנט.

לא היו לי ציפיות ספציפיות,

אבל ידעתי לפי התמונות שראיתי שהגעתי למקום הנכון בשבילי.

קודם כל אני לא אוהבת להצטלם

אני מרגישה תמיד שאני לא יוצאת מספיק טוב בתמונות

וכשהגעתי לפה הרגשתי שאני בידיים ממש ממש טובות

שיוציאו את המקסימום.

הרגשתי שנראתי טוב, וזה הדגיש רק את הצדדים הטובים שבי

אני מאוד נהנתי, והחוויה

יש את הקליק ויש את הכימיה הייתה מדהימה.

יש את הקליק ויש את הכימיה,

וכימיה זה דבר שאו שיש לך או שאין לך.

הרגשתי נורא טבעית ונינוחה, לא הרגשתי שמביימים אותי

לא הרגשתי שלוחצים עליי לעשות פוזות או תנוחות של צילומי הריון שאני לא אוהבת.

הרגשתי מאוד אני

וזה בא אחר כך לידי ביטוי בתמונות.

מדהים.

זה הזמן שלי עם עצמי שגם את זה אין לי בדרך כלל

וזה היה הכי כיף.

כי מישהו התרכז בי. אני בדרך כלל זו שמרוכזת באחרים או עושה לטובת אחרים

וזה היה נורא כיף.

אחד הדברים היותר חשובים שעשיתי בהריון הזה – התיעוד הזה!

הרגע הזה לעצור את החיים רגע,

לעצור את המרוץ המטורף הזה

ורגע להסתכל על המשפחה שלך, לתעד את המשפחה שלך,

לחוות אותם, להנות מהם

ושתהיה לך אחר כך גם מזכרת מוחשית אחר כך  – צילומי משפחה

אני חושבת שזה הכי חשוב..

זו דרך חיים – לא רק למהר אל המטרה, אלא גם להנות מהדרך!